מאת מרדכי קובר
רב, ביהמ”ד נחלת צבי אהל אברהם, קרית יערים
-
א) השולחן ערוך (יו”ד סי’ פ”ד סעי’ ט”ז) אסר תולעים הנמצאים במעים, והתכוין לאלו שבבית הרעי שנבלעים עם האוכל, וגם לאלו שבכבד שנכנסים דרך כלי הנשימה. מ”מ, השו”ע התיר תולעים שבבשר הדג מטעם שמתהוים שמה, ולא חשש שהגיעו לבשר מהמעים.
ב) השו”ע לא הגביל את ההיתר לתולעי בשר מסוימים, וזאת אע”פ שביאר בב”י שלדעתו הגמרא לא דיברה על תולעים שבבשר, אלא על תולעים שבין הבשר להעור. ולמדנו מזה שהשו”ע לא התיר תולעי בשר מסוימים ע”פ קבלה שאינם באים מבחוץ, אלא התיר כולם מטעם שא”א שיבואו מבחוץ בשום אופן. שאם כן היה אפשר, היה ראוי גם לאסור תולעים שבין הבשר להעור.
ג) וכן מוכרח בשערי דורא שאסר כל תולעי דגים מטעם שלדעתו הסוגיא מסיקה שאפשר שהגיעו מבחוץ לבשר, ולא הוציא התולעים שבין העור לבשר מהכלל. הא חזינן שכל הראשונים שהתירו תולעי הבשר, התירו מטעם שא”א לתולעים מבחוץ להגיע לבשר. וכך כתבו האו”ז והמרדכי בפירוש, שתולעי בשר הדגים מותרים מפני שברור לנו שלא הגיעו מבחוץ, וכן כוונת כל הראשונים שכתבו מעין דבריהם.
ד) והסיבה שפשוט היה להראשונים שאין לחוש לחדירה מהמעים לבשר, מפני שחדירה היתה מטריפה וממיתה אה הדג. וטריפות דגים נלמדת בכ”ש מטריפות בהמה, כמבואר להדיא בחולין ע”ה
